נזק לאזרחים וגישה לערכאות

בין השנים 2004-1988 ישראל שילמה קרוב ל-94 מיליון דולר (אמריקאי) בפיצויים עבור נזקים שכוחותיה גרמו לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. עם זאת, החל משנת 2004 הזכות לקבלת פיצויים הוגבלה בצורה עקבית ומשמעותית באמצעות מספר דרכים, ובכלל זאת הרחבת חריג הפעולה המלחמתית לאחריות המדינה בנזיקין, הגדרת רצועת עזה כמדינת אויב ותושביה כאזרחי מדינת אויב, והצבת חסמים דיוניים כגון סכומי ערובה וביטחון גבוהים ומניעת היתרי כניסה לישראל לעדים. כתוצאה מכך, תושבי השטחים שהם ישראלים ויהודים יכולים להגיש תביעות נזיקין כנגד ישראל בעוד שהזכות של תושבים לא יהודיים כמעט תיאורטית.

ראשית, בעוד שחסינות המדינה מתביעות נזיקין בשל פעולות מלחמתיות קיימת במספר מדינות אחרות, חסינותה של ישראל הורחבה באמצעות מספר תיקוני חקיקה כך שהיא חלה לא רק על פעולות מלחמתיות במובנן הצר, אלא גם עבור פעולות שיטור ופעולות של מתאם הפעילות בשטחים שעשויות לתמוך בפעולות מלחמתיות או פעולות למניעת טרור. ההשלכות של הרחבות אלו ברורות. עד האינתיפאדה השנייה, בתי המשפט מצאו שחריג הפעולה המלחמתית חל רק בכ-30 אחוזים מהמקרים שתביעת נזיקין הוגשה כנגד המדינה. אחוז זה עלה בהתמדה מאז האינתיפאדה השנייה, ולאחר התיקון החקיקתי האחרון בשנת 2012 מספר המקרים בהם בתי המשפט מצאו שחריג הפעולה המלחמתית חל והמדינה חסינה מאחריות נזיקית עלה ל-87 אחוזים.

שנית, בשנים האחרונות תובעים נדרשים לצלוח שורה של מכשולים דיוניים בכדי לנהל תביעה אזרחית. הם חייבים להגיש הודעה על כוונתם להגיש תביעה תוך 60 ימים ממועד הנזק, והתביעה צריכה להיות מוגשת בתוך שנתיים (בניגוד לשבע שנים הנדרשות בתביעות נזיקין רגילות). אזרחים זרים שהינם נתיני אויב אינם רשאים להגיש תביעה נגד ישראל כלל, מה שמונע מתושבי רצועת עזה מלהגיש תביעות נזיקין. עלויות התביעה, ובכלל זה סכומי אגרות, ערובות, ובטחונות גבוהים, מהווים חסם המרתיע תובעים בכוח ובפועל. בנוסף, ישראל מקשה על תובעים פלסטינים ועדיהם לקבל היתרי כניסה לישראל לעדות. כפועל יוצא, רוב התביעות של פלסטינים כנגד ישראל נדחות או לא מוגשות מלכתחילה.

מנגד, ישראל הרחיבה באופן שיטתי את אחריות הרשות הפלסטינית באמצעות הכרה באפשרות להטיל אחריות עליה בגין פציעה של אזרחים ישראליים יהודים במהלך פעילויות מזוינות, גם כשאלו ננקטו על ידי ארגונים פלסטיניים אחרים או יחידים.

המקרים במאגר הנתונים מוכרעים לרוב שנים לאחר האירוע שהוביל להגשת התביעה התרחש. לכן, המאגר אינו כולל נכון לעכשיו מקרים הנוגעים לתביעות נזיקים שהוגשו החל מ-7 באוקטובר 2023.

התיקים שבדקנו מראים כי פוליטיקאים, שופטים ועורכי דין מטעם הממשלה שינו את עמדותיהם כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאורך זמן. בתחילה, הפיצויים נתפסו כאמצעי לשמירה על זכויות האדם והצדק. עם זאת, ככל שהסכסוך התעצם והמשיך, הפכו בתי המשפט לזירת קרב, והפיצויים שימשו ככלי בסכסוך. פוליטיקאים גם צמצמו את הביקורת השיפוטית על ידי הגבלת זכותם של פלסטינים (בעיקר) לפיצויים, עידוד מניעת הגשת תביעות על ידי פלסטינים, והשתקה של סיפורים חשובים על העלות וההשפעה האמיתית של הסכסוך. במקביל, יכולתם של אזרחים ישראלים לתבוע פיצויים מהרשות הפלסטינית התחזקה באמצעות הקלה בכללי הפרוצדורה, מתוך ראיית התביעה כאמצעי להרתעת פעולות עוינות כלפי ישראל.

בקשר לסכסוך הנוכחי בין ישראל לבין ארגונים פלסטיניים חמושים (כולל חמאס) ברצועת עזה, תביעות לנזק אזרחי מעזה אינן קבילות בבתי המשפט בישראל מאז תיקון לחוק בשנת 2012, לאחר הגדרתה המוקדמת של עזה כשטח אויב. עם זאת, ארגוני זכויות אדם ישראליים עתרו לבית המשפט הגבוה לצדק לבחון את מדיניות ישראל ביחס לעזה, לרבות הגבלות על סיוע הומניטרי ופינויים רפואיים.